מצבי התלבטות, שאלות אופייניות ותשובות, מתוך סדנאות וקבוצות הדרכה:

• מה קורה כאשר התפתחותו של ילדי מתעכבת, כאשר הוא לא מתקדם כפי שהתפתחו אחיו או חברים בני גילו? האם יש לתת לזמן לעשות את שלו, בהנחה שהפער יצטמצם?
  

  הניסיון המצטבר, המחקרי והקליני מגדיר אבני דרך בהתפתחות, האופייניות לרוב הילדים. כך למשל, רבים מבני 3-4 מסוגלים לעלות ולרדת מסולמות, לגזור במספריים, לזהות את שמם הכתוב, ולהכיר חלקי גוף. הם מרכיבים בהצלחה משפט בן 5 מילים, משתמשים בהטיה נכונה של יחיד/רבים או זכר/נקבה; מתארים חוויות; חלקם אף מבינים מילים המייצגות רגש ומביעים את רגשותיהם.

  עם זאת, התפתחות כל ילדה או ילד היא ייחודית ויש הבדלים בינאישיים שהם בגדר הנורמה. לא פעם, הזמן אכן "עושה את שלו". אולם, הגישה העכשווית תומכת באיתור מוקדם והתערבות בזמן מניבה תוצאות טובות. למען הסר ספק, טוב לפנות לרופא הילדים להתייעצות, להיעזר בנתוני המעקב של טיפת חלב ובהתרשמות הגננת, ובהתאם לנתונים לשקול פנייה לאנשי מקצוע נוספים.
  

• ילדי הוא צעיר בשנתון, יליד הסתיו. האם להשאירו בגן חובה שנה נוספת, על מנת שיהיה בין הבוגרים , יתחזק ו"יוביל"???
  

  אכן, יש יתרונות לבוגרים בשכבה ופער גילאים של 7-8 חודשים בין ילדים צעירים לממוצע השנתון הוא משמעותי. יחד עם זאת, האמירות השגורות דוגמת "שנה אחת בגן לעולם לא תחזור, וללמוד יש זמן במהלך המשך החיים"… אינן תמיד רלוונטיות. קרה וילדים שהושארו בגן לא השתלבו בו ועלו לכיתה א' לקראת חופשת סוכות, או ש"הודלגו" כיתה בהמשך דרכם החינוכית.

  רצוי לקבל החלטה תוך התייחסות לנתונים המאפיינים את הילד, לקבל חוות דעת מהגננת, להקשיב לרחשי הלב ההורי, ובעת הצורך להעריך באופן מקצועי את תפקודו המוטורי, הרגשי, הקוגניטיבי והחברתי של ילדכם.

• ילדי סובל באופן קבוע מהצקות ולעתים מאלימות מצד חבריו בכיתה. בית הספר מנסה לעזור, ללא תוצאות.
  

  הצקות ואף התנהגות אלימה, מילולית, פיזית או נידוי חברתי, שכיחות ואינן קלות לטיפול למרות המדיניות הברורה של כלל המחנכים.

  במקרים קשים, אין להניח לילד להתמודד בכוחו הוא, בהנחה שיתנסה ויתחשל. מומלץ שההורים יחברו לצוות החינוכי, על מנת לגבש פתרון בהנחה שילדם , בכל גיל, זכאי להגנה. במקביל, יש מקום לברר מה הנסיבות המביאות את הילד ל"תפקיד" הקורבן, ואיך ניתן לעזור לו לחזק את המודעות לתגובותיו, לראייה רגישה של צרכי הזולת ומניעיו ולהתנהלות בהתאם. חשוב לבסס את בטחונו כך שיגיב בהחלטיות ובתבונה. יש מקום להנחות את הילד כיצד להגן על עצמו, בלי להשיב מידה כנגד מידה מאחר ואלימות גוררת אלימות ואילו דיאלוג חיובי לרוב יעיל יותר.

• ילדנו בן ה-9 מרבה לכעוס ולהתלונן. הוא טוען שמעדיפים את אחיו ואחותו, מציף אותנו בדיבור בדיוק בדקות הכי לחוצות שלנו, עקשן ונעלב מכל הערה. הוא מקבל את רוב תשומת הלב שלנו כהורים וזה לא מספיק. כשאנחנו מנסים לשאול מה עובר עליו הוא "נסגר".
  

  ילדים רגישים אכן "נסגרים" כדי להימנע מביקורת או כשמציעים להם פתרונות רציונאליים שאינם מדברים אל ליבם. ההורה מרגיש לא יעיל ו/או קצת אשם. לא נוכל להגן על ילדינו בכל מצוקה אישית, עימות חברתי או תסכול לימודי. ניתן ללוות אותם בתמיכה אמפתית, בקשב ובעניין כן במצוקה, ולהוביל אותם צעד צעד לקראת התמודדות עצמאית.

  מה לא??? לא יעיל "לשכנע" ולהסביר לילדכם כי הוא מגזים בתחושותיו, להתווכח או לשלול רגשות , לבקרו, או לחילופין לחוס עליו מדי ,לקבל אחריות לרגשותיו ולרוץ לפתור עבורו כל קושי.

  כצעדים ראשונים יש מקום להקשיב בעניין, להראות אכפתיות אמיתית, להביע אמון אופטימי ביכולתו של הילד, למצוא פתרון ולתכנן את ההתמודדות יחד איתו. שאלות "סגורות" כגון "מה חלקך בעניין", ו"למה עשית כך", אוטמות ילדים. אמירות דוגמת "ספר לי עוד, חשוב לי מאד לשמוע מה באמת קרה… בוא נחשוב יחד מה לעשות" – הן פתח לדיאלוג.

• אנו הורים לילדים בני 6 ו- 8, ועומדים להיפרד. ברצוננו לחסוך להם עד כמה שניתן את המשבר.
  

  כל ילד רוצה באחדות הוריו ואין פרידה ללא משבר, גם אם "מוטב כך כדי שלא יריבו". צפויים ביטויי כאב וכעס, מילוליים והתנהגותיים, אליהם יש להקשיב ,להבין ולקבל, תוך שמירת גבולות ללא ניסיונות פיצוי. ראוי להעביר לילדים מסר של אחריות הורית משותפת ואמינות, מלוות בתכנית ברורה של הסדרי מגורים, בילוי פנאי , הרגלים, ועוד. כל עמימות מקשה ומערערת. מומלץ, ככל הניתן, לפתור את המחלוקות ולשמור על דפוסי תקשורת במשא ומתן בין המבוגרים ולא דרך הילדים.

  רצוי לייעל את התהליך ולא להאריכו , על מנת לעבור בהקדם את התקופה המורכבת ולצאת כל אחד וכולכם לדרך חדשה.

• בעלי לשעבר ואני נפרדנו כשבני בן ה- 11 היה תינוק. הקשר עם אבא שלו לא יציב, והוא לא דואג למחסורו. אני מתפקדת כאמא ואבא ועושה הכול למענו אך הוא שוב ושוב מתלונן על חסרון האב.
  

  הגעגוע והכמיהה לדמות אב מובנת ולגיטימית בכל גיל. גם אם את עושה למען בנך הכול הוא זקוק כנער טרום מתבגר לקשר עם דמות גברית כחלק מתהליך עצמאותו ובניית זהותו. את התלונות בנך מפנה אליך, כנראה על בסיס הקשר והאמון ביניכם, כי את זמינה, קבועה בחייו וקשובה.

  רצוי לאפשר לנער קשר עם איש צעיר במשפחה המורחבת או חונך, אותו יוכל לשתף בתחומי העניין שלו ואף לבלות יחד; לא לוותר לגמרי ולנסות לגייס את האב לחיזוק הקשר; מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ניתן להיעזר בשירותי הייעוץ בקהילה, במטפל משפחתי, או פסיכולוג.